פסק-דין בתיק רע"ב 10031/04

השופטת ד' ביניש:

           לפנינו בקשת רשות ערעור מטעם המדינה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעע"א 2289/04. בהסכמת באת-כוח המשיב דנו בבקשה כבערעור ושמענו את טענות הצדדים. השאלה העקרונית שמעוררת הבקשה הינה האם ועדת השחרורים הדנה בבקשה לביטול שחרור על תנאי של אסיר בגין ביצוע עבירה נוספת, רשאית שלא להידרש לראיות מינהליות כדי לקבוע אם האסיר עבר עבירה בתקופת התנאי? זאת, בנסיבות בהן לא נקבע בפסק-הדין המרשיע כי העבירה בוצעה במהלך התקופה האמורה.

1.        ביום 15.7.02 הורשע המשיב 2 (להלן: המשיב) על-יסוד הודאתו בעבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי ובעבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב. על המשיב הושתו 12 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים. עוד הוטל על המשיב קנס.

           ביום 6.10.02 הובא המשיב בפני ועדת השחרורים. הוועדה החליטה להורות על שחרורו על-תנאי של המשיב ממאסרו. תחילת תקופת השחרור על-תנאי ממאסר היתה ביום 7.10.02 וסיומה היה ביום 27.2.03.

           ביום 8.9.03 הועמד המשיב לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע יחד עם שניים אחרים בגין שמונה אישומים של סחיטה באיומים. באישום השביעי הואשם המשיב כי הוא ונאשם אחר סחטו את המתלונן באיומים במועד שלאחר אוגוסט 2002. התאריכים המדויקים של מעשי הסחיטה הנ"ל לא פורטו בכתב-האישום. הנאשמים כפרו באישומים נגדם, והתיק החל להישמע בפני בית-המשפט. בין היתר, העיד בפני בית-המשפט המתלונן ביחס לאישום השביעי. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהתנהל בפני בית-המשפט המחוזי, ציין המתלונן בעדותו בפני בית-המשפט את מועדי ביצוע העבירה. חלק מהמועדים אותם ציין המתלונן בעדותו חופפים את התקופה בה היה המשיב משוחרר על-תנאי. ביום 9.2.04 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב-האישום. בהתאם להסדר הטיעון הודה המשיב באישום השביעי, שכאמור צוין בו כי המועד הרלוונטי לאישום הוא לאחר אוגוסט 2002. המשיב הורשע על-פי הודאתו ונדון לתשעה חודשי מאסר בפועל.

2.        ביום 4.3.04 פנתה המדינה לועדת השחרורים בבקשה לבטל את שחרורו על-תנאי של המשיב. במסגרת הבקשה צוין כי המשיב הפר את תנאי שחרורו בכך שבמהלך תקופת התנאי ביצע יחד עם אחרים עבירה של סחיטה באיומים. בדיון שהתקיים בפני ועדת השחרורים ביום 7.3.04, ביקשה נציגת היועץ המשפטי לממשלה להציג בפני הוועדה את הודעותיו של המתלונן במשטרה ואת פרוטוקול עדותו של המתלונן בפני בית-המשפט המחוזי, כדי להוכיח כי העבירה שבאישום השביעי בוצעה במהלך תקופת שחרורו על-תנאי של המשיב. באת-כוח המשיב התנגדה להגשת המסמכים האמורים בטענה כי הוועדה אינה מוסמכת להיזקק להם. עיקר טענתה של באת-כוח המשיב היתה כי מאחר שפסק-הדין בו הורשע המשיב על-פי הודאתו אינו קובע את המועד המדויק בו בוצעה העבירה שבאישום השביעי, אין בסמכותה של ועדת השחרורים לקבוע זאת בעצמה. על רקע מחלוקת זו בין הצדדים, הוחלט על-ידי ועדת השחרורים כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב בסוגיה האמורה.

           בהחלטתה מיום 23.3.04 דחתה ועדת השחרורים את בקשת המדינה להגיש לעיונה את הודעת המתלונן במשטרה ואת פרוטוקול עדותו של המתלונן בפני בית-המשפט המחוזי. במישור המהותי ציינה הוועדה שכלל אין מחלוקת כי בסמכותה לעיין בראיות שאינן קבילות בבית-משפט. יחד עם זאת הוסיפה הוועדה וקבעה בזו הלשון:

"...בקבלת בקשת נציגת פמ"ד יהיה משום הפיכת הועדה לגוף שיפוטי, וערבוב תחומים בין סמכות בית המשפט מחד וסמכות הועדה מאידך. אם מצאה המדינה כי אין די ראיות לקביעת מועד ביצוע העבירה בכתב-האישום, לא תינתן לה ההזדמנות להשלים הוכחת יסוד מיסודות העבירה במסגרת ועדת השחרורים. יש בקבלת בקשת נציגת פמ"ד לקפח זכות בסיסית של נאשם כי אשמתו תוכח מעל לכל ספק סביר, וכי תינתן לו הזכות להביא עדויות להגנתו. מתן היתר כזה במסגרת ועדת השחרורים יחייב לתת אפשרות לאסיר להביא ראיות מטעמו, ולמעשה יעביר אל ועדת השחרורים את הדיון וההכרעה בהרשעתו של האסיר בעבירות נשוא האישום. לאחר כל האמור לעיל, בקשת נציגת פמ"ד להגיש את הודעת המתלונן ועדותו - נדחית". 

           בהתחשב בכך שנמנעה ההוכחה בפני ועדת השחרורים כי העבירה שבאישום השביעי בוצעה במהלך תקופת התנאי, החליטה הוועדה לדחות את בקשת המדינה לבטל את שחרורו על-תנאי של המשיב. בעניין זה, נקבע כי "...האסיר יהנה מהספק כי העבירות נשוא האישום השביעי בוצעו לאחר תום תקופת הרישיון".

3.        עתירתה של המדינה כנגד החלטתה האמורה של ועדת השחרורים נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ). בפסק-דינו, ציין בית-המשפט המחוזי כי על-פי ההלכה הפסוקה, אמנם לא נדרשת הרשעה בפלילים לשם הוכחה כי אסיר עבר עבירה בניגוד לתנאי שחרורו. עם זאת, כך הוסיף בית-המשפט וקבע, "יש להפעיל שיקול-דעת האם המקרה הקונקרטי מתאים להוכחת ביצוע העבירה שלא בדרך של פסיקת בית משפט". לגישת בית-המשפט המחוזי, "משניהל נאשם את משפטו בפני הערכאות וניתן פסק דין, יש לראות את העניין כממוצה. הבדיקה היסודית נערכה על ידי הגורם המתאים ביותר למלאכה". בהתאם לכך קבע בית-המשפט המחוזי כי לא היה מקום שוועדת השחרורים תשלים את אשר החסיר בית-המשפט לאחר שהרשיע את המשיב על-פי הודאתו בלא לקבוע את המועד המדויק בו בוצעה העבירה הנוספת.

4.        כנגד פסק-הדין האמור הגישה המדינה את בקשת רשות הערעור שבפנינו. לטענת המדינה, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי עומד בניגוד להוראותיו המפורשות של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) ואף נוגד את ההלכה הפסוקה לפיה בהיותה רשות מינהלית מעין-שיפוטית, חייבת ועדת השחרורים ליתן הכרעתה על-בסיס מכלול הראיות המינהליות המונחות בפניה ותוך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין. המדינה הוסיפה וטענה כי על-פי ההלכה הפסוקה אין הכרח בקיומה של הרשעה בפלילים לצורך הוכחה מינהלית כי האסיר "עבר עבירה" ולפיכך יש לבטל את שחרורו על-תנאי. עוד טענה, כי ההליך לביטול השחרור על-תנאי עומד בפני עצמו ואינו תלוי בהליך הפלילי בגין ביצוע העבירה הנוספת. המדינה הוסיפה וציינה כי אם ייוותר פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו, עשויה להיות לכך השלכה על דיונים נוספים המתקיימים בפני ועדת השחרורים ובפני ערכאות מינהליות אחרות. מטעמים אלה ביקשה המדינה כי נבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ונחזיר את ההחלטה בבקשה לביטול שחרורו על-תנאי של המשיב לוועדת השחרורים, על-מנת שהבקשה תישקל על-סמך כל המידע הצריך לעניין שיוצג בפניה. 

           המדינה מבקשת, אפוא, כי נקבע שוועדת השחרורים רשאית ואף חייבת לבחון ראיות מנהליות לצורך הכרעה בשאלה העומדת בפניה - האם העבירה הנוספת שביצע אסיר משוחרר על-תנאי נעברה בתקופת התנאי. מנגד, טענה באת-כוח המשיב כי אין זה מתפקידה של הוועדה לקבוע ממצאים הקשורים בעבירה, בוודאי כך לאחר שעניינו של האסיר הובא בפני בית-המשפט והממצא הרלוונטי לא נקבע בהליך הפלילי.

5.        נראית בעינינו טענת המדינה מטענתה של באת-כוח המשיב. ועדת השחרורים הינה גוף סטטוטורי אשר הוסמך על-ידי המחוקק לקבוע כי אסיר משוחרר על-תנאי עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, שאז תחייבו הוועדה, למעט מאשר במקרים חריגים, לשאת במאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי. וכך קובע סעיף 20(א) לחוק:

הנה כי כן, הוראת סעיף 20(א) לחוק, כלשונה, אינה מתנה את ביטול השחרור על-תנאי בקיומה של הרשעה בעבירה הנוספת, ודי שהוכח בפני הוועדה כי האסיר "עבר עבירה" נוספת.

           אכן, ככלל, הרשעה בעבירה נוספת בבית-משפט די בה כדי להוות הוכחה בפני ועדת השחרורים כי נעברה עבירה כאמור. זו היא הפרקטיקה המקובלת, במיוחד לאחר שהחוק תוקן והוא מאפשר כיום לבטל שחרור על-תנאי עד שלושה חודשים לאחר מתן גזר-הדין בעבירה הנוספת (ראו: הוראת-סעיף 22(א)(1) לחוק). עם זאת, יש ונוצרות נסיבות שאינן מאפשרות להסתפק בפסק-הדין המרשיע כדי לקבוע כי תנאי שברישיון הופר, ועניינו של המשיב הוא מקרה מובהק כזה.